🎧 להאזנה לשיעור המקורי בקול הלשון: לחצו כאן
מיד לאחר שיוסף מתגלה לאחיו, מספר המדרש דבר מפעים: האחים אמרו, "אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין, אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה". הם שמעו את יוסף מוכיח אותם, ולא יכלו לעמוד בתוכחתו — ומכאן הסיקו קל וחומר: אם כך קשה לעמוד בתוכחת בשר ודם, על אחת כמה וכמה יהיה קשה לעמוד ביום שבו הקדוש ברוך הוא יוכיח כל אחד ואחד על מעשיו.
מבארים בזה: האחים חשבו כל הזמן שיש איזה אויב שעומד מולם ועושה להם צרות. הם לא הבינו: יוסף האשים אותם כמרגלים, אסר אותם למשמר שלושה ימים, כלא את שמעון, גרם להם כל מיני חרדות, ולבסוף איים עליהם באיום נורא — שבנימין יישאר עבד, ומה יאמרו לאביהם? צרה גדולה מאוד, כך חשבו. ובסוף מתגלה מה? שזהו אח שלהם! אח שאוהב אותם, רוצה רק את טובתם. הכול היה "בלוף" גדול אחד — לא צרה אמיתית כלל, אלא הכנה לטובה עצומה: יוסף עשה את כל זה כדי לראות שהם שלמים באחווה כלפי בני רחל, שיש ביניהם שלום ואהבה. הכול היה לטובה.
וזהו בדיוק הפשט ב"אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַדִּין, אוֹי לָנוּ מִיּוֹם הַתּוֹכֵחָה": כשיבוא יום הדין, יתגלה שכל הדברים שחשבנו בעולם הזה שהם רעים ולא לטובתנו — היה בהם בעצם חסד גדול. וזה כולל "אוי לנו" נוסף: אוי לנו שלא התבוננו כל הזמן בחסדים הגדולים שיש לנו. אוי לנו שהקדוש ברוך הוא יגלה לנו לעתיד עד כמה היינו מוקפים בכל כך הרבה חסדים, ולא הייתה לנו התבוננות בדברים האלה. סחנו את דעתנו מכל הנושא הזה, ועבר עלינו יום אחר יום בלי התבוננות בניסים ובנפלאות שה' עושה איתנו.
כתוב בתנא דבי אליהו: אמר דוד המלך, "אני אגיד את צדקותיו וחסדיו של הקדוש ברוך הוא" — שהוא עושה עם האדם בכל שעה. בכל לילה, כשאדם הולך לישון, מחזיר לו הקדוש ברוך הוא את נשמתו. ובכל יום ויום עושים לו ניסים כיציאת מצרים. בכל יום ויום, ה' עושה איתנו ניסים כמו יציאת מצרים.
וכפי שנהגו גדולי המוסר לומר: כדי שאדם יחיה שנייה אחת, נדרשים מיליוני ניסים. יותר ממיליון ניסים פועלים בלי הפסקה בגוף האדם בכל רגע ורגע, כדי לתת לו את היכולת לחיות. אילו הופסק אחד ממיליוני הדברים הללו, היה האדם מת על המקום. בכל יום עושים לאדם ניסים כיציאת מצרים — וזה בדיוק "אוי לנו מיום הדין": שנראה, לאחר מאה ועשרים שנה, כמה היינו מוקפים בחסדים ולא התבוננו בהם, ולא לקחנו את הדברים הללו ללבנו.
ומובא במדרש שיר השירים: בשעה שאומות העולם אוכלים ושותים ומחרפים ומגדפים את הקדוש ברוך הוא, באותה שעה חושב הקדוש ברוך הוא, כביכול, אפילו להחריב את עולמו. והתורה נכנסת ומלמדת סנגוריה, ואומרת: "ריבונו של עולם, עד שאתה מביט באלו שמחרפים ומגדפים לפניך, הבט בישראל עמך, שמברכים ומשבחים ומקדשים לשמך הגדול, בתורה ובזמירות ובתשבחות". מה מעמיד את העולם? הקדוש ברוך הוא רוצה, כביכול, להחריב את עולמו — ומה גורם שהעולם קיים? על ידי שעם ישראל משבחים ומברכים את הקדוש ברוך הוא.
עניין ההודיה לה' הוא יסוד העולם, יסוד קיום הבן אדם — וזה בדיוק מה שיתבעו אותנו עליו ביום הדין: על כל יום שעבר עלינו ניסים כיציאת מצרים, ולא חשבנו על הדברים, ולא שערנו בשבח ובהודיה מספיקים לקדוש ברוך הוא. השירה, הרינה, הזמר וההודיה הם הם קיום העולם — ואנו צריכים להתמקד בכך, לשיר יותר לה', ולזכור שככל שאנו שרים יותר, כך יש יותר קיום לבריאה.
זהו תפקידנו בעולם הזה: לא להיות כשור וכחמור שאינם מתבוננים, אלא לנצל את המוח ואת המחשבה שנתן לנו הקדוש ברוך הוא, להתבונן בכל החסדים שסביבנו, ולהודות עליהם תמיד — כדי שלא נאמר יום אחד "אוי לנו מיום הדין", אלא נגיע אליו כשידינו מלאות בהודיה.